שם חדש, חיים חדשים

 בס"ד

שם חדש, חיים חדשים / להפטרת פרשת עקב / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

אנו ממשיכים את מהלך הנחמות שאחרי תשעה באב, ואנו קוראים את הבטחתו של הקב"ה שלעולם לא ישכח את ציון (ישעיהו מט, טו):

גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ!

וכדי לחזק את הדברים מסתיימת ההפטרה כך (ישעיהו נא, ב – ג):

הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: ס  כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה:

האם יש קשר בין הדברים? מהי הנחמה של ציון הבאה על ידי התבוננות באברהם ושרה?

כותב רבנו (אות ט):

אפשר לפרש על פי הידוע ששרה אמנו היתה עקרה, כמו שנאמר (בראשית יא, ל) "ותהי שרה עקרה אין לה ולד", ולבסוף נפקדה בבן זכר, וזה בזכות שנשתנה שמה במקום 'שרי' ל'שרה' ובמקום 'אברם' ל'אברהם'.

אברהם אבינו ושרה אמנו לא היו ראויים להוליד בדרך הטבע. עם שינוי שמם על ידי הקב"ה נשתנה גם טבעם לטובה, והם זכו להעמיד צאצאים. את תכונת העקרות מוצא הנביא גם בציון, בתקופת חורבנה ושוממותה:

כמו כן נאמר על עיר ציון (ישעיה נד, א) "רני עקרה לא ילדה", שכל זמן הגלות נקראת 'עקרה', ורק כאשר יתוספו שתי אותיות י"ה בשם הוי"ה ברוך הוא, ואות א' ב'כסא' תבוא הגאולה ותפקד לטובה.

ציון מכונה 'עקרה' כמו שרה אמנו. בניה לא בתוכה. האם תוכל להפקד ולהוליד מחדש? מבשר ישעיהו: אכן כן. כמו שיש שינוי שם אצל אברהם ושרה, כך יש גם שינוי ב"בעלה" של ציון – הקב"ה. הגלות ישנו חסרון בשם הויה ברוך הוא וכן בשלמות הכסא, כפי שלומדים משבועת ה' אחרי מלחמת עמלק (שמות יז,טז):

וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר

במילה 'כס' חסרה ה-א', ובמילה 'י-ה' חסרות ו' ה'. במציאות התיקון של חילול ה' המגיע בגלל עמלק ודומיו, השם ישתנה, וממילא יבוא גם הפיריון – ציון תתמלא חזרה בבניה:

וזהו רמז הפסוק לנחם עיר ציון וישראל ואומר "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם", איך היו עקרות ונפקדו, ובתחילה 'אחד' קראתיו כמו שאמר הוא בעצמו (בראשית טו, ב) "ואנכי הולך ערירי", וסוף כל סוף "ואברכהו וארבהו", כך השם יתברך ינחם ציון וחרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'.

אומר ה' לציון: אל תתייאשי! אל תחשבי כי מצב זה של גלות וחורבן הוא גזירת עקרות נצחית חלילה! לא כן! ישנו שינוי שם שמתעתד להיות, ובודאי יהיה, וממילא גם טבעך הגלותי ייעלם ותתמלאי כוחות חיים חדשים, תולידי בנים, תיפרי ותתרבי! ומי הסימן לכך? אביך ואמך, אברהם ושרה, שבשינוי שמם נתהפך טבעם לטובה ולברכה.

גאולתנו באחדותנו!

 בס"ד

גאולתנו באחדותנו! / להפטרת פרשת ואתחנן / מתורת רבנו בן ציון הכהן יהונתן זצ"ל

אנו נכנסים להפטרות "שבע דנחמתא", הפטרות שמרימות את רוח האומה בעידוד וחיזוק האמונה בגאולה. השבת נקרא את הפטרת "נחמו נחמו עמי". שם נאמר (ישעיהו מ, טו):

הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל

המילה "הן" בפשוטה משמעה "שהרי". אולם רבנו הרב בנציון דורש כך (בספרו "תורה מציון"):

"הן גוים כמר מדלי" וגו'. אפשר לפרש על פי מה שכתבו ז"ל דעל ידי האחדות נגאלין מן הגלות. וכתבו המפרשים זכרונם לברכה דתיבת "הן" רומזת לאחדות לפי שבלשון יון קורין לאחד הן.

חכמינו בכמה מקומות כותבים כי ביוונית המילה "הן" פירושה "אחד" (למשל: ילקוט שמעוני, במדבר, סימן תשסח. ואולי מפה זה נהפך ל"וואן" באנגלית). רבנו לומד מכאן רמז חדש בפסוק:

וזהו "הן" רצה לומר על ידי האחדות אזי "גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו" שיכלו ולא תהיה להם תקומה לפני ישראל, כי ישיב ה' שבות עמו וישכון ישראל לבטח.

אין בנבואה זו רק בשורה על גאולה, אלא גם דרך לעשות זאת: המילה "הן" – אחת, מדברת על הדרך בה נוכל להגיע לכך שה' יהדוף גויים מפנינו: אחדות! אם כל עם ישראל מחובר למטרה עליונה אחת, הרי שבכך הקב"ה מסייע לסלק את כל אויבי האומה ומאיר עלינו לטובה ולברכה!

להאזין או לשמוע?

 בס"ד

להאזין או לשמוע? / להפטרת פרשת דברים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הנביא ישעיהו פותח את תוכחתו בקריאה לאזינים שישמעו את דבריו, הם השמים והארץ (ישעיהו א, ב):

שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי:

השמים והארץ 'זומנו' כעדים לשמוע את הברית בין ה' לעם בסוף ימיו של משה (דברים לב, א):

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:

וכעת מוזמנים לשמוע מה יעלה בגורלם של ישראל שלא עמדו בברית.

חכמינו עומדים על השינוי בלשון, כפי שמביא רבינו את הדברים מחז"ל, ואת התירוץ שלהם:

בהפטרה. שמעו שמים והאזיני ארץ, כי ה' דבר (ישעיה א, ב). הנה במשה אמר בהיפך (דברים לב, א) "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". לשמים אמר לשון 'האזנה', ולארץ אמר לשון 'שמיעה'. ובספרי (דברים פיסקא שו ד"ה דבר אחר) ביאר הטעם, כי משה שהיה קרוב לשמים אמר 'האזינו השמים ותשמע הארץ', אבל ישעיה שהיה קרוב לארץ אמר 'שמעו שמים' הרחוקים 'והאזיני ארץ' הקרובה.

שואלים חז"ל: מדוע אצל משה נאמרה 'האזנה' בשמיים? מפני שהוא קרוב לשמים, בניגוד לישעיהו שהיה קרוב יותר לארץ – יחסית למשה רבינו! – ולכן אמר לארץ לשון 'האזנה'.

אמנם אין הדבר פשוט כל כך:

אך הרב 'כרם הצבי' ז"ל כתב דדעת חכמינו זכרונם לברכה כי לשון 'שמיעה' שייך אם חבירו עומד מקרוב אך חושדו שלא יקשיב דבריו אומר לו 'תשמע!'. ולשון 'האזנה' שייך אם חבירו עומד מרחוק, עיין שם שהאריך לפרש דתוכן משניהם אמת.

לפי חוקרי לשון שמביא הרב צבי הירש פרבר, מחבר הספר 'כרם הצבי' (לונדון, תש"ח) נראה דווקא ההיפך: 'שמיעה' היא לקרוב (שיתעורר לתת את דעתו לנאמר) ו'האזנה' לרחוק. 'כרם הצבי' מאריך להסביר כיצד ניתן ליישב את דברי חז"ל גם לפי עקרון זה. תמצית דבריו: בגלל שמשה קרוב לשמים – הוא יודע עד כמה המרחק אדיר עד לאינסוף, ולכן אומר 'האזינו' – דיבור מרוחק. ישעיהו השיג השגות רוחניות עד גובה מסוים עקב ריחוקו מהשמים, ולכן חשב שהמעלה הגבוהה ביותר היא מוגבלת, ולכן אמר 'שמעו'.

רבינו כמעין ומדקדק מעמיק, מחזק את דבריו של 'כרם הצבי' להוכיח שאכן שמיעה היא לקרוב, מתוך פשט הפסוקים עצמו:

ולפי דעת חכמינו זכרונם לברכה אפשר לומר, שזהו שסיים הפסוק 'כי ה' דבר', שהוא נתינת טעם למה שאמר 'שמעו שמים', משום ש'ה' דבר', והשמים קרובים אליו ומתייחס להם לשון 'שמיעה', אבל הארץ שהיא רחוקה, אמר לשון 'האזנה'.

מי שמדבר עם השמים והארץ אצל ישעיהו זה ה' בעצמו! "ה' דיבר"! וממילא אין קרוב ממנו אל השמים ורחוק מן הארץ (כביכול). כלומר: אכן ניתן לומר כמו הסברם של חוקרי הלשון שמביא 'כרם הצבי', ש'שמיעה' היא לקרוב ו'האזנה' היא לרחוק. ממילא ניתן לומר שלשון האזנה ושמיעה ניתנים לפעמים לפירוש הופכי, ובזה מתבססת סברת 'כרם הצבי'.

היינו אמורים למות כאן...

 בס"ד

היינו אמורים למות כאן... / להפטרת מסעי / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

כפיות הטובה של עמנו היא אחד מהגורמים הגדולים ביותר להתרחקות מה'. כך מבקר הנביא ירמיהו את עם ישראל (ירמיהו ב, ו):

וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם:

עם ישראל לא חי לאור הנס שהבלתי נתפס, שאומה שלמה עוברת במדבר במשך 40 שנה ושורדת! אולם יש להבין מהי ההדגשה של חסד אלוהי זה דווקא? מסביר רבינו מקיקץ ב'בית ושם':

ולא אמרו...נראה לי לפרש בהקדים דברי חז"ל בגמרא (סוטה, מו) "...ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב – נתיישבה, ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון - לא נתישבה."

התלמוד אומר שאדם הראשון גזר על מקומות מסוימים שלא יגורו שם בני אדם. מה הטעם?

ונראה לי לומר הטעם לזה כי מבואר בפרשת בראשית "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה". והרב 'מאור ושמש' פירש כשאין אדם בעולם לא נודע מהו התועלת של המטר ע"ש. וממילא יוצא מקום שלא עבר בו איש לא יהיה מטר ולא זרעים כי אין מי שיכיר בטובו יתברך ולכן במקום שיש שם אדם יש מטר ולחלוחית שמכשרת המקום לישוב. וזהו בארץ לא עבר בה איש וזה יגרום שלא יהיה מטר וזרעים ואינו מקום מוכשר לישוב ולכך לא ישב אדם שם שאינו מתאים לו.

אדם הראשון הוא זה שבחר מראש ההיסטוריה מהם המקומות בהם יתיישבו הדורות הבאים. מסביר רבינו – על פי רעיון של בעל 'מאור ושמש' (רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין, המאה ה-18) – שכתוצאה מדבריו של אדם הראשון יש מקומות שמבורכים בגשם ופירות ויש שאינם. מדוע? כי מטרת כל הטוב האלוקי הזה הוא כדי שיהיה אדם שיכיר בטוב ה'. אם לא יהיה שם אדם, אין למה ואין למי לתת ברכה.

וזו תלונת הנביא על ישראל:

ולזה מתאונן הנביא "ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים והוליך אותנו בארץ ערבה ושוחה ציה וצלמות שלא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" והיה ראוי שלא ירד בהם המטר ולא לחלוחית ויהיה בה רק נחש ועקרב ומקום מסוכן. אך מאד רבו חסדיו יתברך להוליכם במקומות אלו כמו מקומות של הישוב הרג להם כל הנחשים והעקרבים...ובכל זאת "לא אמרו איה ה' המעלה אותנו" וגו'.

המעבר במדבר ביציאת מצרים גרם לשינוי הטבע ממש! ממקום שנגזר עליו שלא ייושב לעולם וממילא לא יבורך במטר ושאר תנאי מחיית האדם, למקום בו אומה שלמה אוכלת ושותה כדי שובעה מדי יום ביומו! האם אין בכך כדי לעורר את לב האדם להכיר בטוב ה'??

התעלמות זו מביאה לשכחת ה', וממילא לדרדור רוחני עד חורבן הבית.

יהי רצון שנזכה להכיר בטוב ה' כל רגע ורגע.

 

זריז להכות, זריז לרפא!

 בס"ד

זריז להכות, זריז לרפא / להפטרת פרשת פנחס / מתורת רבינו שאול מקיקץ שלי זצוק"ל

אנו מתחילים את הפטרות הפורענות של ימי בין המצרים, בדברי ירמיהו המקבל מסר של ביצוע נחרץ של גזירות ה'  (ירמיהו א, יא – יב(:

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ: פ

האוירה קשה. ברור שהשקידה הזו היא לביצוע נבואות פורענות. האם זהו מחזה שלילי לגמרי?

כותב רבינו מקיקץ שלי, בספרו 'בית ושם':

בהפטרה. ואומר "מקל שקד...כי שוקד אני על דברי לעשותו". אפשר לומר כי הנביא ראה גזירת החורבן וגם גזירת המן (אולי זה נרמז בתיבות מקל שקד היינו מקל ושבט נוגשים של האויב שקד וממהר להחריב בית המקדש. גם מקל רמז להעץ שהכין המן למרדכי וזהו שקד אותיות קדש לתלות עליו קודש קדשים). וכולם באו במהירות דחופה. חרבן הבית השי"ת הקדים שנתים לחשבון "ונושנתם" ובגזירת המן נאמר "ונשלוח ספרים ביד הרצים". אבל כולם היו לטובת ישראל כי חרבן הבית נעשה כדי לשכך חמתו בעצים ואבנים ולא בעם ישראל, וגם גזירת המן כדי לחזור ולקבל התורה ברצון בלתי כפייה כמו שנאמר "קיימו וקבלו" - קיימו מה שקבלו כבר.

ישנן שתי פורענוית שמצאנו בהם חיפזון וזירוז להוצאתן לפועל: חורבן הבית (שכן היו ישראל אמורים להיות עם בית מקדש "ונושנתם" שנים, 852, על פי הפסוק בדברים ד, כה) וגזירת המן ( בה מוזכרת דחיפות הפצת הגזירה ללא שיהוי).

הצד השווה שבשתי הפורענויות הוא, שבחיפזון הזה גם נהייתה ישועה גדולה לאומה: בהקדמת החורבן - אם אכן היה קורה החורבן בזמנו חלילה, הזעם שהיה פוגע בישראל היה איום ונורא, ולכן ה' הקדים את החורבן בשנתיים. ובגזירת המן – היתה המטרה להוציא מעם ישראל חיבור מחודש לתורה, מתוך רצון ואהבת הנס. במילים אחרות, השקידה אינה פעולה שלילית בהכרח. לפעמים הזריזות היא כדי למנוע צרה גדולה, חמורה והרסנית הרבה יותר, וזה מה שרואה הנביא ירמיהו: שה' (שם הויה ברוך הוא, מידת החסד) שוקד, מזרז כדי למנוע נזקים חמורים ואפילו חלילה בלתי הפיכים.

וזהו "מקל שקד" ר"ל גזירות ומקל נוגשים אני רואה שבאו במהירות ושקידה. "ויאמר ה' אלי היטבת לראות" כל שראית שעתיד אני להביא על ישראל בשבילם הוא דבר טוב "כי שוקד אני על דבר'י לעשות'ו", שהכל היה בכוונה להביא עליהם היסורין שהם דיבור קשה והוא כדי לתקנם לקבל התורה ברצון וגם להשאיר אותם בחיים ושככתי חמתי בעצים ואבנים ('לעשותם' מלשון 'ואת בן הבקר אשר עשה' שענינו תיקון)...

'עשיה' אינה בהכרח 'פעולה כלשהי', אלא לעיתים משמעותה 'פעולה של תיקון'. הקב"ה שוקד על דברו (שהוא בדרך כלל במשמעות קשה)  – כדי לתקנו! לעשותו! החיפזון מהקב"ה!
הנביא מלמדנו, שגם אם נראה כי המצב אנוש וחמור, והנביאים מתארים לפנינו תרחישים לא קלים, אין זה חלילה מגיע מתוך נקמנות ממנו יתעלה, אלא הכל מכוון כדי לאפשר תיקון, תשובה וצמיחה.

גאוה לאומית בפתח הכבשן!

בס"ד

גאוה לאומית בפתח הכבשן / להפטרת פרשת בלק / מתורת הרב אשר חדאד זצ"ל

הנביא מלאכי בא בדברי תוכחה לעם על עזיבת ה' ומזכיר להם את חסדיו של הקב"ה וביניהם את הצלתם מקללת בלעם.

בתחילת דבריו מנבא מלאכי על הצלחת ישראל מול אויביהם. בין יתר הדברים הוא אומר (מיכה ה, ח):

תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ:

מהי המשמעות של הרמת היד המכריתה אויבים? כותב הרב אשר חדאד זצ"ל בספרו "עיני אחי בנימין" (ראו בסוף המאמר):

אפשר לפרש על פי דברי חז"ל שאין לו לאדם להראות חולשה בפני האחרים, ואפילו אם הוא במצוקה יתנהג כאילו הוא במצב רגיל, כפי שראינו בחנניה מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן האש, וצעדו בבגדיהם היקרים והרגילים ולא הראו פחד [כן רש"י]. וז"ל הגמרא (סנהדרין צב, א): "תני דבי רבי אליעזר בן יעקב: אפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו, שנאמר (דניאל ג, כא) "באדין גבריא אלך כפתו בסרבליהון פטשיהון וכרבלתהון וגו'" (תרגום: אֲזַי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה נִכְפְּתוּ בְּשִׂמְלוֹתֵיהֶם, כָּתְנוֹתֵיהֶם, מִגְבְּעוֹתֵיהֶם וּלְבוּשֵׁיהֶם וְהָשְׁלְכוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת.)

בזמן גלות בבל היו כמה יהודים שהיו יועצים למלך נבוכדנצר. ביניהם היו חנניה, מישאל ועזריה. נבוכדנצר בונה פסל ודורש מכל העמים הכפופים למלכותו להשתחוות לו. 3 הצדיקים הללו היו היחידים שלא כרעו ולא השתחוו, ונגזרה עליהם מיתה בשריפה. הפסוקים מספרים שהם באו לבושים בהדרם המלכותי, ולא הראו שום סימני חולשה או כפיפות קומה. חז"ל לימדו אותנו שכך על אדם לנהוג אם חלילה נמצא בזמן מצוקה, ובעיקר אם הוא מנהיג ציבור, שעליו להראות עוצמה, ולא להציג צדדי חולשה מול האויב.

זה מה שמלמד מלאכי:

וזהו רמז הפסוק: "תרום ידך על צריך", אפילו הולך לפני צריך המבקשים רעתך, צריך להרים יד להראות סימני גבורה. ועל ידי זה: "וכל אויביך יכרתו", ויחלש כוחם ולא ישמחו לאידך יותר מדי.

הרמת היד מבטאת שמירה על תחושת העליונות והבטחון. יש לנהוג כן גם מול "צריך" אויביך ומשפיליך. התוצאה: אויביך יכרתו – שמחתם על הסבל של היהודי תפחת.

לעיתים אף יותר מכך:

ואפשר גם שינצל כמו חנניה מישאל ועזריה שהשתחררו מהכבשן לחיים.

לעיתים ישנם גם ניסים המתרחשים דווקא למי שעמד על שלו, ולא כופף את קומתו אל מול הצר.

 

(בשולי המאמר: חפשתי כדרכי בדברי מוהרכ"ץ את הרעיון להפטרה, והוא לא כתב לפרשה זו. חפשתי בכמה מספרי החכמים המוכרים, וגם הם לא כתבו כלום על ההפטרה. הזדמן לי ספרו של רבי אשר חדאד ע"ה, שהיה אחד מגדולי גואלי ספרי חכמי ג'רבא, הנקרא "עיני אחי בנימין". הספר נכתב לע"נ אחיו, בנימין ע"ה. והנה זה פלא: בחפשי מעט מידע על אח זה, הופתעתי לראות כי תאריך פטירתו הוא...י"א תמוז, יום פרסום מאמר זה! יהי רצון שיהיו הדברים לעילוי נשמתו) 

גאווה או לגיטימציה?

בס"ד

גאווה או לגיטימציה? / להפטרת פרשת חוקת / מתורת  רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפרשנות הגיאופוליטית של סוף מסע ישראל במדבר, כפי שיפתח מתאר מול מלך בני עמון, מביאה לכך שזו ההפטרה של פרשת חוקת. רבינו מתייחס לדמותו של יפתח הגלעדי כדמות חיובית, ולכן מתעוררת אצלו השאלה הבאה (אות יד):

"ויאמר יפתח אל זקני גלעד, אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון, ונתן ה' אותם לפני, אנכי אהיה לכם לראש וגו', וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה' במצפה" (שופטים יא, ט-יא). דרישה זו של יפתח ללכת עמהם למלחמה ובתנאי שימנוהו עליהם לראש, מעוררת תמיהה: וכי יפתח רודף כבוד היה? ואם נאמר שהיה רודף כבוד איך יתכן דרישה מעין זו יביא לפני ה' במצפה, והרי השם יתברך "את דכא ושפל רוח" הוא יושב (על פי ישעיה נז, טו),

יפתח מעמיד להם תנאי לקבלת הפיקוד במלחמה נגד בני עמון: אם אני מנצח – אני המנהיג. קל מאד לראות בכך מעין צדק פואטי של חזרה למרכז הבמה של מי שנדחה על ידי אחיו. רבינו לא מנתח כך את התנהגותו. הוא מצפה ממנהיג שעומד מול העם ובהמשך גם מול הקב"ה לגלות ענייניות ולא דרמה ספרותית. אם אתה זקוק לעזרת ה' (כפי שגם הוא תולה את הצלחת המלחמה בעזרתו של הקב"ה) – אתה אמור להיות שפל רוח, מפני שהקב"ה סולד משחצנים!

רבינו מביא תשובה של "מפרשים" מבלי לציין מי הם:

ונראה שכוונת יפתח היא על פי הידוע שאין כח ביד מנהיג בלי שהעם מאמין בו ובוטח בכוחו. לכן אמר להם 'אם אתם מאמינים בי וראש שבטי ישראל אני בעיניכם, יש בי הכח לנצח ולהכות את בני עמון. אבל אם אין אני אלא הדיוט בעיניכם, ורק בגלל המלחמה מעמידים אותי מחוסר הברירה, לא אוכל להלחם בבני עמון כי רב ועצום הוא ממני'.

המניע אינו גאווה. המניע הוא לגיטימציה ציבורית. אין מנהיגות שיכולה לפעול – ובודאי להוציא לקרב – ללא קבלת 'גב' מהציבור. אם הללו שדחו אותו מהירושה לא יצהירו שהם מוכנים לקבל אותו כמלך גם לא בשעת מצוקה, העם עלול שלא להרתם למשימה, ביודעם כי זקני גלעד לא מעריכים את יפתח, שהרי גרשוהו. לכן יפתח דורש התחייבות מוקדמת שתראה כי מדובר על מנהיג ראוי בפני עצמו, ולא רק לוחם גרילה אקראי.

יש כאן אתגר רוחני ומידותי לא פשוט שנחשף לפנינו באירוע זה: כיצד לא להפוך את הלגיטימציה הציבורית למנוף לגאווה. האם אכן יפתח עמד בניסיון זה גם בהמשך הדרך? 

המספר שמסביר את המספר...

בס"ד

המספר שמסביר את המספר... / להפטרת פרשת קרח / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

קרח מנסה למנות את עצמו ואת מקורביו למנהיגים החדשים של עם ישראל, והדבר גורם לחכמינו לקבוע כהפטרה את סיפור מינוי שאול למלוכה על ידי שמואל הנביא. שמואל שומע תביעה מהעם למנות להם מלך. דעתו לא נוחה אך הקב"ה מאשר לו לעשות כן. לאחר ששאול כבר מתמנה, מכנס שמואל את העם למעמד חידוש המלוכה, עקב ערעורים שקמו על מינוי זה. בדברי הפתיחה של נאומו מול העם אומר שמואל (שמואל א יב, א – ב):

(א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: (ב) וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

באופן פשוט, הייתי חושבים ששמואל היה זקן מאד בזמן הנאום הזה, שהרי הוא אומר "זקנתי ושבתי" (מהמילה "שיבה"). חז"ל מפתיעים אותנו ומלמדים ששמואל בפטירתו היה בן...חמישים ושתיים שנה בלבד! וכי זו זקנה ושיבה? ומנין לחכמים דבר זה?

מסתבר שגם מספר זה רמוז ב...מספר! בגימטריה! כך כותב רבינו (אות יב):

אמרו חכמינו זכרונם לברכה שלא חיה שמואל רק נ"ב שנים משום בניו לא הלכו בדרכיו או משום שלא יראה בחייו שנתבטלו מעשה ידיו במיתת שאול וימלוך אחר תחתיו.

חז"ל כותבים כי משתי סיבות אפשריות היו חיי שמואל הנביא קצרים: או כי בניו לא המשיכו את דרכו, או שהקב"ה קיצר את חייו כדי שלא יראה שהמינוי של שאול – אותו מינה ואהב שמואל – מסתיים כה מהר.

אולם, האם יש רמז לכך בפסוקים?

ואפשר לרמוז זה בתיבות "ואני זקנתי ושבתי" עולים גימטריא "בכל ימי חיי שמואל" היו חמשים ושנים לרמוז להאמור.

הפסוק אומר "ועתה הנה המלך מתהלך לפניכם ואני זקנתי ושבתי". אומר רבינו שניתן להמיר מספרית את המילים האחרונות, וכך יצא הפסוק "ועתה הנה המלך מתהלך לפניכם בכל ימי חיי שמואל"! המלך שאול שתמנה זה עתה יוביל אולם רק בחיי שמואל. זמן מה אחר פטירת שמואל נופל גם שאול ודוד מתמנה.

הרי לנו שוב כי ליכא מידי שלא רמיזא באורייתא, וגם בנביאים...

אחד או שנים?

 בס"ד

אחד או שניים? / להפטרת פרשת שלח לך / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ריגול אינו דבר שלילי אלא כלי לגיטימי בניהול המוכנות למלחמה. מסיבה זו אנו מוצאים מנהיגים בתנ"ך השולחים מרגלים טרם פעילות צבאית, למרות הטראומה הנוראה של חטא המרגלים. יהושע שולח שני מרגלים ליריחו ערב המלחמה הראשונה של כיבוש הארץ, שם רחב מגוננת עליהם מפני הריגול הנגדי של מלך יריחו (יהושע ב):

(ד) וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה: (ה) וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם: (ו) וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג:

ישנם כמה קשיים בלשון הפסוקים. אחד מהם הוא המעבר מלשון יחיד ("ותצפנו") ללשון רבים ("העלתם"). קושי נוסף הוא החלוקה של ההסתרה לשני פסוקים: היה מתאים שיסופר בהתחלה שהיא הצפינה אותם בפשתי הגג, ודי בכך!

מסביר רבנו על פי המדרש (אות יב):

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (במדבר רבה טו א) מה שנאמר 'ותצפנו' בלשון יחיד, כי שני האנשים הללו הם כלב בן יפונה ופנחס, ובזמן דחוק לא דאגה לפינחס כי הוא יכול להיות רואה ואינו נראה, ש'פינחס הוא אליהו', ודאגה רק לכלב בן יפונה. ואחרי שיצאו מאתה האנשים ששלח מלך יריחו, ואז לא היה צריך להשתמש במעשה נסים, ואז העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ, עד כאן.

הרב מתבסס על המדרש ומסביר שבפעם הראשונה היה רק אדם אחד להטמין: את כלב בן יפונה. המרגל השני – פנחס בן אלעזר הכהן – בכח קדושתו פשוט העלים את עצמו! לכן בפעם הראשונה היא מצפינה רק אדם אחד. אולם רבינו מוסיף כאן חידוש משלו: ההצפנה השניה ('העלתם הגגה') אינה המשך של ההצפנה הראשונה. הראשונה היתה בהפתעה, כנראה עקב חיפוש פתע של שוטרי יריחו. פנחס העלים עצמו מיידית, ורחב היתה צריכה לטפל רק בכלב. אולם לאחר הסתלקות השוטרים, שניהם יצאו ממחבואם, ועד הלילה היא ארגנה להם מסתור על הגג מתוך רוגע, ושם אין צורך להשתמש בנס או בשמות קדושים ללא דחיפות.

רבינו מסיים את דבריו בחיזוק מתוך שימוש בגימטריה:

ואפשר לרמוז זה כי 'ותצפנו' עם הכולל במספר קטן עולה כחשבון "כלב בן יפונה", 'והיא העלתם הגגה' בלשון רבים, תיבת 'העלתם' גימטריא "כלב בן יפונה ופינחס כהן", לרמוז הטעם, שבתחילה נאמר בלשון יחיד, ואחר כך בלשון רבים וכמבואר.

בשימוש ב'הכולל' הכוונה היא שאנו סופרים את המילה כעוד ערך בחשבון המספרי. 'מספר קטן' הוא חישוב ערך מספרי ללא עשרות, מאות וכן הלאה. רבנו מצא שהמילה 'ותצפנו' המדברת בלשון יחיד אכן רומזת רק לכלב, ואילו המילה 'העלתם' המדברת בלשון רבים טומנת בחובה את שמות שני המרגלים.

אמצעי משובח!!

בס"ד

 

אמצעי משובח! / להפטרת פרשת בהעלותך / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

להפטרת בהעלותך קבעו חכמינו את הפסוקים מסוף ספר זכריה (ב, טו-טז):

וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם... וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם (זכריה ב, טז).

הנביא מדבר על החזרת שלטון בית דוד היוצא משבט יהודה לעתיד לבא.

מה הקשר בין הדברים? רבינו יגלה כאן טעם חדש, המבוסס על דברי חכמים על הדלקת מנורת הזהב (בבלי מנחות צח, ב):

דתניא: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" - מלמד, שהיו מצדדין פניהם כלפי נר אמצעי. אמר רבי נתן: מכאן שאמצעי משובח.

מה הטעם שנבחר יהודה מכל שבטי ישראל להיות שבט המלוכה, ולמה נבחרה דוקא ירושלים לעיר הבירה ועיר הקודש? רבינו מוצא בשני הדברים הללו עיקרון אחד משותף ומאחד, הקשור לנ"ל (אות ט'):

אפשר לומר על פי מה שכתבתי לעיל בפרשת במדבר (אות ז') הטעם שנבחר יהודה למלך מכל אחיו משום שהוא היה האמצעי אחרי שנוציא לוי שהוא קודש לה'. וכן אומר הפסוק (דברים י"ז ט"ו) "מקרב אחיך תשים עליך מלך" היינו מהאמצעי. וזהו שאומר הפסוק "ונחל ה' את יהודה חלקו", משום שהוא האמצעי שבאחיו.

רבינו מגלה את הקשר הפנימי בין בחירת יהודה לבין בחירת ירושלים: שניהם נבחרו מסיבה אחת -- האמצעיות. וכך הוא:

בנוגע ליהודה - שנים-עשר השבטים הם צאצאי יעקב אבינו. לוי הוא קודש לה' ואין לו חלק ונחלה בארץ ככל אחיו. לכן, בבואנו לדון בשבטים בני לאה, שממנה יצאו בכורי יעקב, נוציא את לוי ונשאר עם חמישה שבטים. מי הוא אפוא האמצעי שבהם? על פי סדר הלידה: ראובן, שמעון, יהודה, יששכר וזבולון - יהודה הוא השלישי. (נעיר בשולי גלימתו של הרב זצ"ל שיש על כך דיון בעניין סדר לידת השבטים, וראה בספר אמונה וביטחון לרמב"ן, כתבי רמב"ן חלק ב', פרק כד עמ' ת"מ, וצריך עיון).

ועל כך רומז הפסוק "מקרב אחיך תשים עליך מלך" -- "מקרב", כלומר מן האמצע, מן הלב והמרכז. המלך הראוי הוא זה הנמצא בלב האומה, קרוב אל כולם ולא נוטה לצד אחד.

ומטעם זה גם כן בחר בירושלים שהיא באמצע העולם טבור הארץ.

ואותו עיקרון בדיוק עומד מאחורי בחירת ירושלים. עיר זו אינה נמצאת בצפון ולא בדרום, לא במזרח ולא במערב - היא יושבת בטבורו של עולם, כפי שמתאר הנביא יחזקאל (ה, ה): "זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה". ירושלים היא מרכז הבריאה, ומכח מרכזיותה זו היא ראויה להיות מקום השכינה ובית הבחירה.

נמצא כי לא במקרה כרוכים שני הדברים יחד בפסוקנו -  "ונחל ה' את יהודה חלקו... ובחר עוד בירושלים". בחירת יהודה ובחירת ירושלים נובעות ממקור אחד: מעלת האמצע, מדת האיזון והמרכזיות (ראה בעניין זה ביאור רבינו החת"ם סופר כאן בפרשה שרומז למיצוע המידות).

ויהי רצון שנזכה לגאולה שלמה, ולבחירה מחודשת בירושלים עיר הקודש, במהרה בימינו אמן.

איזה כיבוד מגישים ל...מלאך?

 בס"ד

איזה כיבוד מגישים ל...מלאך? / להפטרת פרשת נשא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרתנו מספרת את סיפור לידתו של השופט שמשון, השופט הנזיר, וזה בעקבות פרשת הנזירות המופיעה בפרשה. נשלח מלאך לבשר לאשת מנוח ולאחר מכן לבעלה שלאחר שנות עקרותה היא תפקד בבן. מנוח רוצה לכבד את השליח המבשר – אותו הוא חשב לנביא, ולא למלאך – בגדי עיזים (שופטים יג, טו):

וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ יְקֹוָק נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים:

מדקדק רבינו בדברי מנוח (אות י):

יש לדקדק תיבת "לפניך", שהיה לו לומר ונעשה "לך" גדי עזים.

מדוע יש לעשות את הגדי 'לפני' המלאך, ולא 'בשביל' או 'עבור' המלאך? ועוד מדקדק הרב: מנוח מדבר על גדי, ואילו המלאך דוחה את הצעתו לגבי ה'לחם', "אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ" (פסוק טז). מהי מהות השינוי?

ופירשו המפרשים ז''ל כי מנוח חשב שהמלאך לא יסמוך עליו שהגדי נשחט כדין בסכין כשרה, ולכך אמר למלאך נעצרה נא אותך ותהיה עומד על ידי ונעשה לפניך גדי עזים, ותראה שהכל כהלכה.

מנוח ואשתו היו בטוחים שהמבשר הוא בן אנוש, נביא, ולכן רצו לכבד אותו בארוחה. אמנם חז"ל מלמדים שמנוח היה עם הארץ, והוא ידע כי איש אלהים קדוש לא יאכל אצל כל אחד, ולכן יש בפיו הצעה: אני אשחט 'לפניך' – לידך, את גדי העיזים, וכך תראה שהשחיטה כשרה.

הנביא-מלאך מנצל את ההזדמנות להוכיח את מנוח:

לזה ענה לו המלאך "אם תעצרני לא אוכל בלחמך", כי אפילו אראה ששחיטה כדין, יש בעיה בלחם שלך אולי הקמח לא נקי מתולעים, או של שביעית, או בלי הפרשת תרומה וחלה.

גם אם הבשר כשר – מה לגבי שאר חלקי הארוחה? האם הלחם נעשה כהלכה, וקויימו בו כל המצוות התלויות בארץ? האם הוא נקי ומנופה?

אך אולי באמת מנוח הציע רק ארוחה עם בשר ללא לחם? על זה עונה המלאך:

ואם הכוונה שלך לתת לי לאכול הגדי בלי לחם, אז דבר זה קרבן "עולה, ולה' תעלנה" ולא לי.

אם מדובר על בשר בלבד – עדיף שתקריב לקב"ה.

רבינו – גם פה כבעוד מקומות - כמחנך הציבור, דורש את הסיפור שלא על פי פשוטו, כדי להוכיח בעדינות את קהל עדתו בענייני כשרות, ודברים שיוצאים מן הלב, בודאי גם ייכנסו אל לבבות אחרים.

מספר הסמוי מן העין...

 בס"ד

מספר הסמוי מן העין / להפטרת פרשת במדבר / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הנביא הושע מתאר את הברכה הרבה שתבוא בעקבות כריתת הברית המחודשת בין ה' ובין עם ישראל בעקבות עזיבתם את אליליהם. אחת מהברכות תהיה ריבוי באוכלוסי ישראל. רבינו מחבר את הברכה הזו לענין המפקד של עם ישראל המופיע בפרשתנו, ומזכיר לנו כי ישנו סיכון בספירת עם ישראל (אות ט):

בהפטרה. "והיה מספר בני ישראל כחול הים, אשר לא ימד ולא יספר" (הושע ב, א). אפשר לרמוז בזה מה שידוע שאסור לספור ישראל, וכמו שמצינו (שמואל ב, פרק כד) בזמן דוד המלך כשמנה ישראל, היה נגף בשבעים אלף איש. וכן אמר ה' למשה (שמות ל, יב) "כי תשא ראש בני ישראל לפקודיהם", הזהירו "ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם".

דוד המלך מוסת למנות את עם ישראל, דבר הגורם למגיפה נוראית. הסיבה היתה שאופן המנין מנוגד להלכה למנות באמצעות חפצים, ולא ממש את האנשים. משה רבינו מנה את ישראל על ידי חצאי שקלים, ובזה המנין לא גרם לנגף.

רבינו מתאר שכך גם נהגו אצלם למעשה בפועל:

וככה אנו עושים כפעם בפעם כשיהיה מפקד אוכלוסין, להודיע לציבור שכל נפש תשלם סכום כסף סמלי, וממנו עושים פדיון הנפש של מספר 'כסף', מאה וששים מטבע.

כאשר היו צריכים למנות את בני הקהילה (מן הסתם מסיבות מנהליות וכיו"ב) היו מבקשים סכום סמלי עבור כל נפש, וכך לא נמנו האנשים עצמם. יתרה מזו: מכסף זה היו עושים פדיון נפש, מעין תפילה וסגולה מיוחדת לשמירה ולהגנה.

אומר רבינו, שבכך לא רק נמנעים ממגיפה, אלא גם מורידים שפע וברכה:

וזהו רמז הפסוק "והיה מספר בני ישראל", אם יצטרכו לעשות מספר האוכלוסיא של ישראל, צריך לעשות תמורתו כסף כופר נפש, וזהו 'מספ'ר' אותיות "מכסף" (בחילוף אות רי"ש באות כ"ף באותית אי"ק בכ"ר), ועל ידי זה 'לא יהיה נגף בבני ישראל' ובהיפך 'יהיו כחול הים'.

ישנן כמה 'תמורות', כלי-רמז להמרת אותיות בעברית, כדי לפענח זרמי עומק. המוכר הוא א"ת ב"ש (א' היא ת', ב' היא ש' וכן הלאה). ישנה 'תמורה' נוספת הנקראת אי"ק בכ"ר, שבה האות א' היא י', י' היא ק', וכן הלאה.

מוצא רבינו רמז בהמרת אות אחת: המר את האות ר' (מהמילה 'מספר') באות כ', הרי לך המילה 'מכסף'! מספר שאינו בא כמנין ישיר של הנפשות אלא על ידי כסף, הוא המנין המותר, ועליו מדבר הנביא הושע. ומה התוצאה? "והיה מספר בני ישראל כחול הים"!

ויהי רצון שיפרנו ה' וירבנו, אמן

 

וטהר! ליבנו...

בס"ד

וטהר! ליבנו... / להפטרת פרשת בחוקותי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשת בחוקותי, עם תוכחתה החמורה, מחפשת את שורש הפגם ואת דרך התיקון. בהפטרה נפגשים אנו עם קריאת הנביא ירמיהו (יז, יג):

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת ה'.

רבינו מוצא בפסוק זה רמז עמוק. הוא קורא את המילה "מקוה" לא רק כ"תקווה", אלא גם כ"מקווה" - מי הטהרה המטהרים את הטמא. ומיהו המקווה המטהר את ישראל? ה' - דהיינו תורתו הקדושה, שכולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתב הרמב"ן בהקדמתו לתורה. כותב רבינו (אות ח):

מקוה ישראל ה' - אפשר לרמוז בזה מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (קידושין ל, ב) "בראתי יצר הרע, בראתי לו התורה תבלין". וכן אמרו בגמרא (ברכות ה, א) "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה". וזהו רמז הפסוק "מקוה ישראל", דבר המטהר ישראל לאביהם שבשמים כמו מקוה המטהר טמאים, שם "ה'" רמז לתורה שכולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא...

רבינו נסמך על שני מאמרי חז"ל:

א. "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ב) - הקב"ה עצמו מודה שיצר הרע הוא מציאות. אך יחד עם הצרה ברא את הרפואה: התורה היא התבלין, שמכבה את בעירת היצר.

ב. "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע... ואם לאו, יעסוק בתורה" (ברכות ה, א) - הכלי להתגבר על היצר הרע הוא עסק התורה.

וזהו מבנה הרמז:

"מקוה ישראל" - זהו המטהר, הכלי שמגן על ישראל כמקווה המטהר את הטמא. "ה'" - רמז לתורה, שכולה שמותיו של הקב"ה.

כלומר: מי הוא ה"מקווה" של ישראל? ה' - דהיינו תורתו הקדושה, המטהרת את הנפש מטומאת היצר הרע. 

ניכר כי הפסוק נושא בתוכו שתי משמעויות: האחת הפשוטה, "תקוות ישראל היא ה'"; והאחרת הנסתרת, "המקווה המטהר את ישראל - הוא התורה". ושתיהן אמת, ושתיהן מתחברות לאותו מסר.

יהי רצון שנזכה לעסוק בתורה ולטהר נפשותינו, ונזכה לכל הברכות הכתובות בפרשה.

ההיה זה חלום?...

 בס"ד

ההיה זה חלום?... / להפטרת פרשת בהר /  מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרתנו מדברת על רכישת האדמה של חנמאל בן דודו של ירמיהו – לירמיהו. תוך כדי תיאור המקרה, מספר הנביא (ירמיהו לב, ח ):

(ח) וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר ה' אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר ה' הוּא:

הדבר ארע לאחר שכך הוא התנבא, בפסוקים הקודמים (שם, ו - ז ):

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת:

הדבר תמוה ביותר: האם עד שלא יבוא חנמאל בפועל – לא יאמין הנביא בדבר ה'? רבינו מביא את השאלה מהספר 'שער בת רבים', והוא מביא את תירוצו, שאכן היה לירמיהו ספק האם מדובר בנבואה או שמא בחלום בלבד (אות י):

...ותרץ על פי מה שכתב הרמב"ם ז''ל (הלכות שמיטה ויובל פרק א הלכה ג) "לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו, אף על פי שהם חוזרין לו לאחר זמן, אלא אם הֶָעָנִי",..וירמיה ידע שחנמאל לא היה זקוק למכור שדהו מצד העניות. לכן חשב ירמיה בתחילה שאין זה נבואה רק חלום שחלם לו.

הרמב"ם פוסק שאדם לא יכול למכור את השדה שבאה לו בירושה מאבותיו ומשבטו, אלא אם כן מצבו הכלכלי חמור ביותר, מה שלא היה שייך אצל חנמאל. לירמיהו היה ברור שחנמאל לא יעבור על איסור זה, ולכן חשד שזה חלום שווא ותו לא.

אך אחרי כן כשבא אליו חנמאל, ואמר לו "כי לך משפט הירושה", ולחנמאל היה לו בנים מתחילה ואחר כך מתו, וירמיה לא ידע מזה. אך אחרי זה ששמע מכל זאת, ובין כך וכך ישאר השדה אצלו ואז רשאי לקנות גם כן, כי טעמא מאי פסק הרמב"ם שלא ימכור את שדהו? בכדי שלא יעבור השדה למשפחה אחרת, אבל כאן שהוא היורש, אין נפקותא בזה, לכן אמר "ואדע כי דבר ה' הוא", עד כאן דבריו ז"ל. ולזה בא הרמז לרמוז להאמור.

בדברי חנמאל המגיע למכור את השדה, יש טענה שהפתיעה את ירמיהו: אתה היורש! ומדוע? הרי הוא בן דוד ותו לא, ומה עם בני חנמאל? אלא שזה בישרו שלדאבון לב – בניו מתו ואין יורש אחר. כעת הבין ירמיהו את מטרתו של חנמאל: שמירת השדה בתוך אדמת השבט. אם כן – אין שום בעיה למכור את השדה בנסיבות אלה, וזה מה שמסביר שאכן היה זה דבר ה' ולא חלום.

רבינו מחדש כדרכו בדרך הרמז, שהדבר רמוז בגימטריה של תובנתו של ירמיהו:

"ואדע, כי דבר ה' הוא" (ירמיה לב, ח). גימטריא "לא כדברי חלום"...

בתובנה המתחדשת לירמיהו שמדובר על דבר ה', רמוזה גם דחיית המחשבה המוקדמת שהיה מדובר בחלום. (אמנם החשבון הגימטריה כאן אינו עולה באופן פשוט, אולם די בכך בכדי לאשש את החידוש של רבינו, ו"ליכא מידי דלא רמיזה באורייתא").

כשר שהוא נבלה וטרפה???

בס"ד

כשר שהוא נבלה וטריפה??? / להפטרת פרשת אמור / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בהפטרה נאמר (יחזקאל מד, לא):

כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים.

השאלה כאן ידועה: מדוע מוזכרים הכהנים דווקא, והרי האיסור נוהג בכל ישראל? כך כותב רבינו ומזכיר שני תירוצים לעניין (אות י):

השאלה כאן ידועה, האם ציווי זה שייך רק לכהנים? והמפרשים [ובמנחות מ"ה עמוד א'] תירצו לזה משום שהותר להם מליקת חטאת העוף שהיא נבלה וטרפה לכך הוצרך להזהירם על שאר נבילות וטרפות. ויש מי שאמר כדי לעבור בשני לאוין.

הסבר ראשון של הגמרא מסביר שיש חשש שהכהנים יקלו לעצמם, מפני שהם רגילים למלוק ולא לשחוט, ומליקה מחוץ לעבודת המקדש היא טריפה גמורה. כיוון שני: לכהנים יש איסור נוסף מעבר לישראלים בשל קדושתם הייחודית.

רבינו מציע פירוש אחר לגמרי, שאינו כפשוטו של מקרא:

ולי נראה לומר לא כפשוטו של מקרא, מה שאמר כאן 'הכהנים', הכוונה על אנשי מעשה המדקדקים על עצמם שאינם אוכלים, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (מאכלות אסורות יד, ב) "אף על פי שהיא מותרת, גדולי החכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטים אותה כדי שלא תמות, ואף על פי שפירכסה בסוף השחיטה"...וכן כתב הטור (רבי יעקב בן רבינו אשר, יורה דעה בסוף סימן קט"ז) שהמדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאוכלם.

ישנה מציאות הלכתית מורכבת בדיני שחיטה: בהמה גוססת, שאם תמות מוות טבעי, הרי בשרה יאסר באכילה, ויש בכך הפסד כספי גדול. בהמה זו מכונה "בשר כּוֹס כּוֹס", כלומר "שחוט! שחוט!". מצד אחד שוחטים כהלכה, אולם חכמים חששו מלאכול בהמה זו מכיון שעלולות להתעורר שאלות מה קדם למה – המוות מהשחיטה או  המוות הטבעי. המקור לכך הוא הנביא יחזקאל בעצמו, בשימוש בצמד המילים "נבלה וטרפה" ממש כמו בהפטרתנו! 

והכי איתא בגמרא (חולין לז, ב) דהא דאמר יחזקאל "נבילה וטרפה לא אכלתי" (יחזקאל ד, יד) היינו שלא אכל מבשר כוס כוס, שאומרים שחוט שחוט שלא תמות, לפי שמסוכנת היא..

מכאן מיישם רבינו את הפירוש על פסוקנו:

וזהו שאמר כאן "הכהנים" אלו החסידים המדקדקים על עצמם, "לא יאכלו כל נבילה וטרפה" משחיטת מסוכנת שפירכסה.

ישנה ציפייה מחסידים ואנשי מעשה שידעו להגביל עצמם ממצבים מסופקים, גם אם יש על מה לסמוך. כדרכו, רומז רבינו רמז בגימטריה המחזק את הפירוש:

ויש לרמוז כי ראשי תיבות כל הפסוק הזה גימטריא קע"ז (177) כחשבון "כוס כוס" (עם הכולל) לרמוז להאמור.

דרשתו של הרב הוטמנה על ידי יחזקאל בפסוק עצמו, וחיכתה לרבינו שיבוא ויגאלנה....

הכל בזכותכן, נשים!

 בס"ד

הכל בזכותכן, נשים! / להפטרת פרשת קדושים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ישנה מחלוקת מנהגים מהי ההפטרה של פרשת קדושים, אם להפטיר מיחזקאל פרק כב נבואה המדברת על חטאיה של ירושלים, או שמא להפטיר את הפטרת פרשת אחרי מות (יחזקאל פרק כ), כדי לא לדבר גנות כה קשה על ישראל. מנהג הספרדים הוא כדעה השניה, וכך אומר רבינו (אות ט):

"ואמרת אליהם, כה אמר ה' אלהים, ביום בחרי בישראל, ואשא ידי לזרע בית יעקב, ואודע להם בארץ מצרים" (יחזקאל כ, ה). אפשר לפרש על פי מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (סוטה יא, ב) "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ממצרים, וכזכותם עתידים אנו להגאל".

חכמינו מלמדים כי גאולת ישראל ממצרים היתה בזכות נשים צדיקות, הן מצד היותן חלק מהמנהיגות כשפרה ופועה, והן מצד לקיחת האחריות וההתעקשות על המשך הבאת חיים לעולם, מול הגברים שהיו שבורי גוף ורוח עקב עבודת הפרך האכזרית.

הכח הנשי הזה הוא זה הרמוז גם בגאולה העתידה:

וזהו רמז הפסוק, "ביום בחרי בישראל לגאול אותם להיות עם סגולה, ואשא ידי לזרע יעק'ב", רמז לנשים כדברי חכמינו זכרונם לברכה (מכילתא יתרו) בפסוק (שמות יט, ג) "כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים" ובזכותם יגאלו.

כשה' פונה למשה רבינו להכין את עם ישראל למתן תורה, הוא מורה לו לפנות אל העם כ"בית יעקב" ובני ישראל". חכמינו מגלים לנו כי בית יעקב אלו הנשים. אם כן, לעתיד (שכנראה כבר הולך ומתגלה אל מול עינינו ב"ה) כשכח הסגולה הישראלי ילך ויתגלה – הנשים הן הנה שיובילו את התהליך. אמנם יהיו משברים רוחניים, קשיים וחוליי גלות בגוף וברוח, אבל הכח הנשי הוא זה שיסלול את הדרך לקרבת ה' וממילא לגאולה שלמה.

שהרחמים לא יהפכו לדין חלילה!

 בס‏"ד 

שהרחמים לא יהפכו לדין‏, חלילה‏!‏‏!‏ ‏/‏ להפטרת פרשת אחרי מות ‏/‏ מתורת רבינו רפאל כ‏'דיר צבאן זצוק‏"ל

ההפטרה לפרשת אחרי מות פותחת בפניה חריפה של הנביא יחזקאל אל עם ישראל ‏)יחזקאל כב‏, ב(‏‏:

וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפּוֹט הֲתִשְׁפּוֹט אֶת עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ

הפנייה ‏"בן אדם‏" נשמעת מוכרת ושגרתית‏. אולם רבינו מגלה בה שני שמות קדושים הרמוזים‏:

אפשר לפרש על פי הידוע ששם הוי‏"ה ב‏"ה המילוי שלו שם מ‏"ה‏, ב‏"ן‏, ס‏"ג‏, ע‏"ב‏. וזה תלוי במילוי‏, אם במילוי אלפי‏"ן‏, או במילוי ההי‏"ן‏, או במילוי יודי‏"ן‏, כידוע ליודעי ח‏"ן‏. והנה בתיבות ‏"בן אדם‏"‏, נרמזו שם ב‏"ן‏, ושם מ‏"ה‏, שהוא כחשבון אד‏'ם‏.

לשם הוי‏"ה ברוך הוא ישנן כמה צורות מילוי ‏)כתיבת כל אות בשלמותה(‏‏, כאשר לכל צורת מילוי של האות ה' ערך מספרי שונה‏. ארבעת המילויים המרכזיים הם‏: שם ע‏"ב ‏)מילוי יודי‏"ן(‏‏, שם ס‏"ג ‏)מילוי י' ו-א'(‏‏, שם מ‏"ה ‏)מילוי אלפי‏"ן(‏‏, ושם ב‏"ן ‏)מילוי ההי‏"ן בדרך מסוימת(‏‏. שמות אלו ידועים בעיקר לחכמי הקבלה‏. המילה ‏"בן"  ערכה המספרי  52‏, שהוא שם ב‏"ן‏. המילה ‏"אדם"‏ ערכה 45‏, שהוא שם מ‏"ה‏. שני שמות אלה נחשבים שמות של רחמים‏.

ועתה מגיע חידושו של רבינו‏:

וזהו רמז הפסוק ‏"ואתה ב‏'ן אד‏'ם‏" - שני שמות הנ‏"ל שהם רחמים - ‏"התשפוט התשפוט את עיר הדמים‏?‏‏"  איך מדת רחמים מתנהגת כמדת הדין‏, ולא סלחה לישראל כל תועבותם‏?‏

שאלה עמוקה נשאלת כאן‏: איך ייתכן שה‏'‏, שם הוי"ה, שמידתו רחמים‏ פונה בדברי תוכחה ושיפוט קשים כל כך‏?‏ ה‏"בן‏-‏אדם‏" שדרכו הנביא מדבר‏, רומז בשמותיו לרחמים - ואיך הוא שופט‏?‏

ויהי כמשי‏'ב‏ ‏"והודעתה את כל תועבותיה‏!"‏‏ כי עם ישראל עברו על המדה ועשו כמעט כל התועבות המבואר אותם אחר כך‏, ובזה הגדילו הסא‏'ה‏, ואפילו מדת הרחמים נהפכה כביכול למדת הדין‏.

הפסוק עצמו משיב לשאלה: כאשר התועבות מגיעות לשיאן‏, כאשר כף המאזניים נוטה לחובה מעל לכל גבול‏, גם מידת הרחמים נאלצת להתלבש בלבוש הדין. אין זו נקמה, אלא תגובה הכרחית לגודל החטא‏. כפי שמדגיש רבינו‏:

אבל גם זה רק על צו העונש, ולא נקמה חס ושלום, וכמו שאמר בסוף ‏)יחזקאל כ‏"ב‏, ט‏"ו(‏ ‏"ונחלת בך לעיני הגוים וידעת כי אני ה‏'‏"‏.

גם כאשר הדין בא לעולם‏, מטרתו תיקון ולא השמדה‏. סופו של הפסוק מגלה את הכוונה‏: ‏"וידעת כי אני ה‏'‏" לא ביטול‏, אלא הכרה‏. הדין בא לעורר ולקרב את ישראל אל ה' יתברך.