מום פנימי ומום חיצוני

מום פנימי ומום חיצוני / לפרשת אמור / המשך חכמה

שטינקר.

מילת ההעלבה הנפוצה כל כך בעולם הילדים, כלפי מי ש"העז״ ו"חשף" התנהגות לא נאותה של חברו כלפי גורם סמכות זה או אחר. המילה המקבילה לכך בחז"ל היא "דליטורין", האדם המוציא "דילטוריא".

מעניין שאנו מוצאים מקומות בהם הקב"ה מתנער מתכונה זו, למשל, בחשיפת עכן המועל בחרם )בספר יהושע, ילקוט שמעוני פרשת בשלח רמז רסא):

ויאמר ה' אל יהושע קום לך וגו' חטא ישראל. אמר לפניו: רבש"ע הודיעני מי חטא!  אמר ליה: וכי דילטור אני? לך והטל גורלות!

אין רצונו של בורא עולם לחשוף בבירור מי הוא זה הפושע.  אמנם, יש צורך בתשובה ובתיקון, ולכן המסר יעבור בצינור אחר של רצון ה', צינור הגורל, אולם לא באופן ישיר, ורק אם יש ממש צורך.

רבינו המשך חכמה מוצא את אותו העיקרון גם אצלנו . אומרת התורה )ויקרא פרק כא, יח(:

כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב:

וכמובן שמתעוררת השאלה: במה חטא הכהן שלא יוכל לעבוד?  אם עבר תאונה ונקטעה ח"ו אצבעו - במה הוא אשם. יתרה מזו: אם לחם מלחמת מצווה וקרה לו חלילה כנ"ל - הרי את המום  "הרוויח"  תוך כדי עשיית מצווה, ומדוע ייגרע חלקו?

עונה על זה רבינו:

והנראה דענין הקרבנות הוא מחלק החוקים אשר אין השכל והעיון מורה על זה. ולכן לא נאמר שום שם רק הויה שלא ליתן פתחון פה למינים, וכמבואר בתורת כהנים ריש ויקרא.  ואם כן, יש לחוש שמא יהיה הכהן העובד לבו תוהא עליו, ולא יהיה מודה בעבודה או מסתפק, ...וזה לא יאות שהוא יהיה המכפר והעובד, כיון שאינו מודה בה ועבודתו פסולה,...

קרבנות זה חוק, מצווה חסרת טעם אנושי. כהן העובד יכול לפקפק באמיתות עבודה זו ובתועלתה, אולם לא לגלות על זדון ליבו. כיצד אם כן יוציאו אותו מהעבודה?

ולגלות על ידי נביא, זה לא יאות למעלת השם יתברך, וכמו שאמרו "וכי דלטורין אני?" אצל עכן.

כאמור לעיל - לגלות באופן ישיר על ידי נביא, אין זה רצון ה', הוא אינו דילטורין. יחד עם זאת - לא ניתן להשאיר פסול זה בעבודה!

לכן היה מן התחבולה האלוקית, שבעל מום פסול להקרבה, אף אם הוא כשר בכשרים וצדיק בצדיקים, והמום בו גזירה מהשי"ת מטעם הכמוס אצלו. לכן אם יהיה כהן מי שאינו מודה בעבודה או לבו תוהא עליו, יהיה בעל מום ויפרח המום בו, ויבדל משירות מזבח ה', ולא יהיה גלויה עליו תרמית לבבו,

הטלת המום היא הדרך להפקיע את הכהן הזה מעבודה. אולם, מום - לצערנו -אינו דבר בלתי מצוי. ישנם רבים וטובים בעלי מום, מסיבות אלו או אחרות. יוצא אם כן, שכהן מפקפק יוצא במום, אבל לא כל מום מעיד על כהן מפקפק. כך מרוויחים שני עניינים: גם לא פוסלים עבודה וגם לא מגלים את פסול הכהן הנ"ל מול כולם.

והיכן הדבר הזה רמוז? במילה  "כי", שבאה לתת פירוש, מהחלק השני לחלק הראשון:

"כי כל איש אשר מום בו )"ולא מום שנוצר בו, בניגוד לחלק הראשון של הפסוק. ר"כ), אף שהוא צדיק וחסיד ונולד כן ממעי אמו - גם כן "לא יקריב", אף שודאי המום שנולד בו אינו לסיבת זדון לבבו...

קדושה - רצון או כפייה?

קדושה – רצון או כפייה? / לפרשת אמור / אור החיים הקדוש

אריכות הדברים בפרשה על ציווי הכהן ודאי מביאה אותנו לחשוב על מקומו בחברה, זו העתיקה בזמן שבית המקדש היה

קיים (כן יבנה במהרה בימינו!) וגם עד ימינו, בהנהגות השייכות לכהן ובהנהגות השייכות לציבור כלפיו.

נקדים ונאמר: כל אדם חייב להיות צדיק במושגים של ה״מסילת ישרים״, כלומר: להקפיד לקיים את כל המצוות ולהקפיד

להמנע מכל העבירות. אולם, למדרגה הבאה חסיד וק"ו קדוש - אין חיוב להגיע. רק מי שנדבה רוחו אותו ועמל בדבר ורואה

ברכה, אדרבה - יעלה מעלה בקודש.

האם כלל זה נכון לכולם? אומרת התורה כלפי הכהן: ויקרא פרק כא, ח

וְקִדַּשְׁתּוֹ--כִּי-אֶת-לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ, הוּא מַקְרִיב; קָדֹשׁ, יִהְיֶה-לָּךְ--כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה'  מְקַדִּשְׁכֶם.

לציווי "וקדשתו" ישנן משמעויות הלכתיות: יש להקדים את הכהן בכמה עניינים. אך אור החיים הקדוש לומד מכאן ציווי ייחודי של העם כלפי הכהן:

קדוש יהיה לך. פירוש, כדי שיהיה קדוש - יהיה לך הכהן. פירוש, הנה הוא שלך לכופו על הדבר.

עם ישראל מצווים לוודא שהכהן שומר על קדושתו! לכהן אין בחירה אם להיות כהן או לא. גם אם ימכור את כהונתו לאחיו

הישראלי, אין הדבר תלוי בו כלל, וכל ציוויי ואיסורי הכהונה חלים עליו.

מדוע כאן יש כפיה? הרי סתם ישראלי יכול לוותר על זה ולהיות צדיק סטנדרטי! (שנזכה..)

אלא זה העניין:

ואומרו כי קדוש, פירוש לצד שקדמה לנו הידיעה כי הקדושה היא בחינה הנקנית ברצון ובהשלמת החפץ והחשק בה ולא בכפייה. ואיך אומר הכתוב לכופו על הקדושה?

לזה אמר כי קדוש, פירוש לא להמשיך לו הקדושה מחדש, שכבר הוא קדוש אלא שלא לאבד קדושתו. ואומרו אני ה'

מקדשכם, נותן טעם לחיוב ישראל בדבר זה, כי באמצעות קדושת כהן, ה' ברוך הוא משרה שכינתו בתוכינו ומקדש אותנו, ואם אין כהן אין עבודה ואין מקדש ואין שוכן.

הכהן נולד קדוש מבטן, ולכן המשימה שלנו אינה הכרח ליצירת קדושה אלא להמשיך את הקיים. ממילא אין כאן דבר שונה

מהמהלך הכלל ישראלי שלא כופים על הקדושה.

אולם, האם רק הכהן קדוש? הלא גם עם ישראל כולו הוא ״ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם כן, גם הישראלי הרגיל מקודש! נראה שזה היסוד לראיה ההלכתית שהיו מצבים בהם כפו על האדם לקיים את המצוות. אם אני רואה בכך הכרח חיצוני הרי שזה נוגד את העקרון הנ"ל. אולם, אם אני מבין שמי שנולד קדוש עלינו להתאמץ להשאירו כזה - הראיה משתנה והדבר הופך להיות מאמץ של ערבות הדדית לשמירה על הלכידות הלאומית.

שבת שלום

הנהגותיו של תלמיד חכם

הנהגותיו של תלמיד חכם / לפרשת אמור / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

מהתורה עולה מפורשות כי תפקידיו של הכהן לא מצטמצמים לעבודת המקדש בלבד. פעמים רבות מובאים הכהנים והלויים כדמויות הלכתיות, המכריעות במקרי ספק איסורי, וויכוח ממוני. תובנה זו, מאפשרת לראות בכהן דאז, כבן דמותו של הרב דהיום. השוואה זו, מאפשרת לימוד של הציפיות, מדמותו של אותו מנהיג רוחני. כך כותב רבינו במנחת כהן (כא, י):

הכהן הגדול מאחיו וגו'. יש לפרש בס"ד בדרך מוסר: "והכהן הגדול מאחיו", הוא התלמיד חכם, "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה", דהיינו אשר זכה להיות לרב ומורה צדק, צריך להתחזק הרבה הרבה ביראת ה', שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ובפרט כי ממנו יראו וכן יעשו.

הכהן הגדול רומז לתלמיד חכם, המנהיג את עדתו. עליו לשים לב על מידות עצמו, יותר משל אחרים.

וזהו "ומלא את ידו" – רצה לומר "כוחו", כמו "כחי ועוצם ידי" - שימלא את כחו "ללבוש את הבגדים", הם המידות טובות, על דרך "צדק לבשתי וילבשני" [איוב כט, יד]....

המידות מלבישות את האדם, ולכן הן נמשלות בבגדים. על אותו תלמיד-חכם, ללבוש את הבגדים, את המידות, בכל הכוח.

וצריך לו שלא לאבד את זמנו ואת מוחו בדברים בטלים, וזהו "את ראשו" - משכן המוח שבו המחשבה – "לא יפרע", לשון בטלה, כמו "כי פרוע הוא כי פרעו אהרן" [שמות לב, כה], שהוא לשון ביטול כמו שתרגם אונקלוס, וזהו שלמות המחשבה.

המוח של התלמיד חכם צריך להיות פנוי לתורה, תפילה ועבודת המידות בלבד. כל בטלנות פוגמת בשלמות מחשבתו ושכלו.

ועוד ייזהר שיהיה לו ג"כ שלמות המעשה,

"ובגדיו לא יפרום" - המה המדות טובות – "לא יפרום", שלא יקרעם ולא יחסר שום דבר מן שלמות המדות.

שלמות ומעשה, ושוב הערה על המידות, והפעם מצד הלאו: אל תניח לרגע את עבודת המידות שלך. שאף לשלמותן.

גם צריך ליזהר מכל נדנוד עבירה, שכפי גדולתו הוא פוגם למעלה, והקב"ה מדקדק עם חסידיו, וזהו "ועל כל נפשו'ת מ'ת" - כינוי לרשעות שהוא מצד היצר הרע, שהוא מלאך המות סטרא דמותא (=צד המוות) - לא יבא, לא יכנס כלל אפילו כחודה של מחט.

גם בעולם המעשה, עליו להקפיד לבל ייכשל חלילה ולו באיסור קל שבקלים. מעלתו של האדם מקרבת אותו אל ה' יתברך. כפי המאמץ הרוחני – קרבת ה'. יחד עם זאת, ככל שאדם קרוב אל המלך, המלך שם לב יותר לפרטי פרטיו של הליכות עבדו, מה שדורש זהירות רבה יותר מצד העבד. וזה בכלל המצוות:

לאביו ואמו לא יטמא, אביו זה הקב"ה, אמו זו כנסת ישראל...שיזהר הרבה בין בדברים שבין אדם למקום ובין בדברים שבין אדם לחבירו.

הנהגה נוספת:

"ומן המקדש לא יצא", שיהיה הוא הראש והראשון לכל דבר שבקדושה להמנות עם כל עושי מצוה, ולא יצא מכללם "ולא יחלל את מקדש אלהיו", כי אם יפרוש עצמו מאיזו חברה של מצוה, יהיה חילול ה' בדבר לגבי ההמוני,ם הגם כי יש לו סיבות המונעות אותו, כי ההמונים אינם יודעים מזה, ורק יודעים "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו", ורואים אותו שנמנע ופרש מאיזו מצוה, יהיו מרננים (=מדברים לא יפה) אחריו ח"ו.

כאשר יש התארגנות לדבר שבקדושה, אותו תלמיד חכם חייב להיות שותף. למרות העומסים המוטלים עליו, עליו להיות שותף, כדי שלא לתת פתחון פה לציבור. הם אינם יודעים את חשבונותיו ועיסוקיו, ומרשים לעצמם להבטל ממלאכת המצווה. וגם אם הם מצטרפים למצווה, הם מדברים על אותו תלמיד חכם, שלא...

וגם צריך להתנהג במדת הרחמים עם כל אדם, וזהו "אני ה' " שהיא מדת הרחמים. 

מידה עליונה אחרונה היא מידת הרחמים. תלמיד חכם חייב להנהיג ברחמים את קהל עדתו. שם ה', הוי"ה ב"ה הוא מידת החסד והרחמים, ובזה משלים התלמיד חכם את מעלותיו.

אם כן: יראת ה', עבודת מידות, שמירת המחשבה, שלמות ודיוק המעשים, דוגמא אישית בשותפות קודש, ומידת הרחמים.

ויהי רצון שנזכה להגיע לרמות אלה!

שבת שלום

השבת - סמל לאומי!

השבת – סמל לאומי / לפרשת אמור / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

רבינו מוהרמ"ך מונה כמה טעמים שנאמרו על ידי גדולי ישראל, בטעם השבת:

א.      הרמב"ם המסביר את משמעות הפיזית – גופנית – נפשית, מנוחה.

ב.      האיפיון של הלאום היהודי, כמי שנח ביום השביעי.

ג.       מוסיף הרב מעצמו: יום השבת הוא זמן ללימוד תורה בלי מחשבת הפרנסה.

מסיק הרב מכיוונים אלה, הארה משמעותית לאור התקופה בה חי (יד משה, אות ג'):

ומכל האמור ילמדו אחינו הדורשים את טובת הלאום הישראלי, קיומו ונצחיותו, התמדתו והעמדתו, להזהר ולהזהיר על שמירת השבתות והמועדים. כי הם בעצם כמכונות המשרתות לקיום הלאום. ויבושו כל מפירי ברית השבת באומרם שאין להם אפשרות להתפרנס ממלאכתם וכיוצא, אם לא יחללו השבת והמועדים. ודבריהם כאפס ותוהו נחשבו. כי אין הבדל רק בתשומת לב, ועל ידי התשומת לב יוכל להתפרנס גם בשמירתו את השבת.

השבת היא סמל לאומי!

לפי הנתפס במבט שטחי, ובודאי בגלות, שבת היא אקט "דתי", קרי, שייכת לאדם הפרטי. לא כך, אומר הרב. השבת היא סמל לאומי. היא דבר המאפיין את עם ישראל. יהיו לזה השלכות בהמשך דברי הרב.

מלבד זאת, הרב מעורר על מתח הקיים ביחסי החיים והשבת:

ועוד כי המחלל את השבת בזמן שהיה בית המקדש קיים היה נסקל. מזה מבואר שלא נאמר בדבר הכלליי ”וחי בהם", שהרי מצינו לגבי חולה שיש בו סכנה מחללים עליו השבת, ואלו הבא לחלל ולהפר ברית השבת נהרג? וצריך אתה לומר כי זהו ההפרש, כי בדבר של הכלל כמו גוף השבת אין לחוש לאותו גוף. כי הדבר כלליי. אך בדבר הפרטיי לאדם אחד אשר אז שמירת השבת במקומה עומדת לבית ישראל, אז מחללים אותה להציל את הנפש.

ישנו פרדוקס לכאורה: אדם שנמצא במצב פיקוח נפש – מחללים עליו את השבת. לעומת זאת, אדם המחלל את השבת בעדים והתראה על פי דין תורה – מחוייב סקילה! תמוה: במקרה הראשון נראה כי ערך החיים עיון, ובמקרה השני נראה כי ערך השבת עליון! כיצד ניישב סתירה זו?

ההבדל הוא בדיוק כנ"ל: כלל מול פרט. השבת הכללית חייבת להשמר ויהי מה. כשהשבת הכללית נשמרת, ניתן לחללה עבור חיי אדם פרטי.

ממילא גם תירוץ הפרנסה – חיי האדם – אינו קביל.

והרב שולח דברי חיזוק לפעילי המפעל הציוני:

...ה' ברחמיו יחזיק ביד מעוררי הרגש הטהור ,,הרגש הציוני" המתחדש מקרוב אשר הלהיב לב כל ישראלי חי.והמסופר כי גם מלכי התבל הסכימו בו, ובקרוב יצא לאורה, וישיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם, ובפרט בקיבוץ נדחי ישראל אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו. וביודענו שפתנו ותורתנו כי שלוש אלה מטיבי צעד, ,,ארץ, שפה, תורה" הם רק הם חיי אומתנו העברייה והיהודייה.

הפניה לפעילים היא ברוח עשייתם: אתם התחלתם לחשוב על הכלל! אשריכם! אתם מעוררים רגש קדוש! אבל השבת על פי תורה היא רכיב לאומי, ויש לקנא לו, יחד עם שתי הרגליים האחרות, השפה והארץ.

 

להודות-גם על האפשרות הכואבת...

להודות – גם על האפשרות הכואבת... / לפרשת אמור / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ישנו מילה לא ברורה הנאמרת ביחס לקרבן תודה (ויקרא כב כט):

וְכִי-תִזְבְּחוּ זֶבַח-תּוֹדָה, לה' - לִרְצֹנְכֶם, תִּזְבָּחוּ.

מהי המשמעות של המילה לרצונכם? והרי לכאורה ההלכה מגדירה מי הוא זה שחייב להקריב קרבן תודה, וזה לא נעשה כדבר התנגבותי – רצוני? מבאר הרב על פי דברי הכתב סופר:

וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו. פירש הרב כתב סופר ז"ל, דמי שנעשה לו נס וניצול מלסטים וכדומה, יקריב תודה לה' על הטוב שגמלהו. אבל אם כי שמח הוא שניצול מרעה שהיתה באה עליו, אבל היה טוב לו שלא בא עליו כלל, ולא היה בא לידי סכנה, וממילא לא היה צריך לנס! אם כן, אין הקרבן תודה לרצון לפני האדם...

אדם שניצל מסכנה, שמח ומתרגש. מרוב שמחתו מביא קרבן תודה. יחד עם זאת, לליבו מתגנבת המחשבה: אולי עדיך היה שהסכנה לא תתרחש כלל, וממילא לא נזדקק לשום נס... יוצא, שאדם כזה עלול להביא את קרבן התודה ללא שלמות הלב.

אבל האמת אינו כן כי צריך האדם לשמוח ביסורין שבאו עליו, שבודאי לא על חנם באו, אם לא שחטא לפניו יתברך, והם לכפרת עונותיו. ואם כן, יש לו לשמוח גם על הרעה עצמה שבאה וניצול ממנה, וכמאמר דוד המלך ע"ה: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה".

אומר הכתב סופר, שאדם בעל אמונה מבין שגם מציאות הסכנה, שקדמה לנס ההצלה, היא לטובתו. הוא שמח בזה! מבין שהיה לו כאן תיקון כזה או אחר. כעת מובן הציווי "לרצונכם":

וזה שאמר "וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו", שלא יהיה שלא לרצון על עיקר הדבר שבא עליכם, שבגללו התחייבתם תודה אלא הכל יהיה לרצון ע"ש.

המילה "לרצונכם" לא מדברת ישירות על קרבן התודה, אלא על הגישה להקרבה: מתוך רצון מלא, ולא מתוך תחושת אילוץ.

רבינו מחדש על פי היסוד הזה, פירוש בהלל:

ובזה נ"ל לפרש בס"ד, דזהו מה שאמר דוד המלך ע''ה בתהלים "יסר יסרני יה, ולמות לא נתנני", ולכן "פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה" על הנס שעשה לי. ושלא לחשוב שהיה מצטער מעיקרא על היסורין שבאו עליו, והיה טוב לו אם בכלל לא באו עליו יסורין, לזה אמר "אודך כי עניתני", קרי ביה בדגש לשון עינוי, שאני מודה גם על היסורין עצמם שבאו עלי. והטעם, כי אני יודע שעל ידי זה "ותהי לי לישועה", שלא באו היסורין רק על איזה חטא, והייתי ראוי לעונשים בעולם הבא ע''י החטא, ועכשיו "ותהי לי לישועה".

רצף הפסוקים המוכר לנו מן ההלל, מקבל על פי הנ"ל, כיוון מרענן: ההבנה הפשוטה היא שדוד המלך מודה רק על הצלתו. על פי העקרון דלעיל, דוד מלכנו מודה על שני דברים: א. על העינוי: פגמי האדם יכולים לפגוע בו בחייו ולאחר מותו. ייסורים שסובל האדם בחייו ח"ו, ממרקים עוונותיו. זה עצמו שווה תודה עצומה! ב. על ההצלה: שאכן יצא האדם חי מתוך המשבר.

התורה רוצה להרים אותנו לעבר מבט אמוני גבוה מעל כל המשברים והאתגרים, ולראות את יד ה' המכוונת את מאורעות האדם.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל.

 

שבת שלום ועצמאות שמח