מנהיגות אמת-מכירה בחטאיה

 

לפרשת ויחי / אור החיים הקדוש

המלכות והכהונה נלקחו מראובן וניתנו ליהודה וללוי. הסיבה ידועה: חילול יצועי האב יעקב אבינו ע"ה, אולם, יש להבין  - והרי גם יהודה חטא במעשה תמר! ואם תאמר - יהודה חזר בתשובה! והרי גם ראובן חזר בתשובה, כמסורת חז"ל, שראובן היה הראשון שחזר בתשובה, שכן הוא חוזר אל הבור כדי להשיבו אל אביו!

אלא שהרמב"ם בהלכות תשובה מלמדנו מהי הדרך הנכונה לתיקון ולתשובה: כבר ידוע , שישנן כמה מצוות בהן יש 2 חלקים במצווה: את המהות ואת המעשה.

גם בתשובה כך: יש את המהות שהוא החרטה, ויש את המעשה שהוא הוידוי בפה. ברור שוידוי בפה ללא כוונת הלב אינו כלום, אולם כאשר שניהם באים - יש חשיבות עצומה לוידוי: האדם כובש את גאוותו ואומר "איני מושלם. נפלתי וחטאתי". זה פותח פתח בליבו לתיקון. 

זוהי גם מעלתו של יהודה על ראובן בתשובתו, כדברי אור החיים הקדוש (מט, ד):

 כי לענין תשובה לא קדם הוא לעשות תשובה כאומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) מי גרם לראובן שיודה? יהודה. 

והגם שאמרו זכרונם לברכה וזה לשונם: לא היה אדם שפתח בתשובה עד שבא ראובן וכו' עד כאן, עם כל זה וידוי לא אמר עד שבא יהודה ואמר "צדקה ממני" באותה שעה קפץ ראובן ואמר "אני בלבלתי מיטת אבי!" כך הובא במדרש (תנחומא) שכך קבלה בידם. 

מנהיג שיודע להודות בטעויותיו ולתקנם, הרי בזה הוא זוכה למלכותו על עם ישראל. 

מהדרין בחנוכה: התלהבותו-מטר

 

התלהבותומטר / לחג חנוכה

הידור מצווה הוא דבר שקיים בכל המצוות. הדבר מופיע בגמרא במסכת בבא קמא ושם גם ניתן הקריטריון להידור זה . אומנם שם כתוב שיש להוסיף עד שליש כדי לקיים את המצווה בהידור, זאת אומרת שאם אתרוג כשר עולה 30 שקלים כדי להדר במצווה אקנה האתרוג ב 40 שקלים, לדוגמא.

מפתיע מאוד אם כן שבהידור חנוכה אנו מוצאים פערים גדולים יותר בין דרגות ההידור: כבר במעבר בין הסטנדרט (נא אחד כל ערב לכל המשפחה) למהדרין (נר לכל אחד מבני המשפחה מדי ערב) יכול להיות מכפלות של מאות אחוזים, קל וחומר אם עוברים למהדרין מן המהדרין (המנהג המקובל היום) . כיצד ניתן להבין הידור חריג זה?

הרב סולובייציק מסביר בספרו על התשועות שחנוכה יוצא דופן ממצוות רבות. וזה,  שבכל מצווה ישנו סטנדרט אחיד לקיום על ידי האדם הגדול והאדם הפשוט,  שניהם מקיימים את המצווה באותו אופן: אין הבדל חיצוני בין דרכי קיום המצווה, שניהם ישבו באותה סוכה ושניהם ישמרו שבת באותו אופן. שונה הדבר בחנוכה שכן עיקר קיום מצוות החג הוא דווקא בהתלהבות ובהתעוררות של המדליק את הנרות, האם הוא מרגיש את השמחה הגדולה של ניסי חנוכה? האם הוא מבין את גודל הנס שנעשה לאבותינו? האם הוא יודע להעריך את החסד האלוקי שבימים אלה?

 הביטוי לרגש הוא עניין המדרגות השונות של ההדלקה. יש סטנדרט של נר ליום ויש את המתלהב שידליק בכל יום אחד נוסף ובזה יציין את התלהבותו. עיקר קיום מצוות הדלקת הנרות היא בשמחה המלווה ולא רק באקט הטכני של ההדלקה.

נשים נא לב כי בקיימנו מאת המצווה הנפלאה אנו מודים גם ברגש ובהתלהבות ולא עושים מצווה חביבה זו כמלומדה.

לנווט נכון את החיים

 

לנווט נכון את החיים / לפרשת וישב / אור החיים הקדוש

מתארים את ישיבתו של יעקב אבינו בארץ כנען, ומיד יש פירוט של התולדות, עם פתיחה במילה "אלה". יש לנו כלל המקובל מחז"ל: אם כתוב אלה, המשמעות היא שהסיפור שיסופר פוסל את הנאמר קודם לכן, ואם כתוב ו-אלה, בתוספת ו' החיבור, הרי שלפנינו יתואר המשך של הנאמר קודם לכן. לאור זה נשאלת השאלה: מה בא הכתוב לפסול ממה שכבר ראינו בתולדותיו של יעקב?

מסביר ר' אוהח"ק (אור החיים בראשית פרק לז, ב):

ויראה כוונת הכתוב היא על דרך אומרם ז"ל (שם) בקש יעקב אבינו לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, והוא אומרו אלה תולדותיו של יעקב פירוש מה שעבר עליו מהרוגז, שהכתוב בא להודיע מכירת יוסף וצערו של יעקב הוא יעקב הגורם במה שביקש לישב דכתיב וישב יעקב ובזה תולדותיו הם אלה יוסף בן וגו' ונתגלגלו הדברים, כי האדם גורם לעצמו את כל אשר תבאנה עליו. כי אין דבר רע בא מהאדון הטוב לכל ובפרט לידידיו יעקב וכיוצא בו.

רש"י בתחילת הפרשה מוכר: יעקב מבקש שלווה אחרי שנים קשות שהיו לו. אולם הדבר לא מוצא חן בעיני הקב"ה, כי ליעקב יש משימות לביצוע, לפי רצון ההשגחה האלוקית. מכיוון שהוא מבקש לפעול בדרך זו, הקב"ה מאפשר לדרכים אחרות להשפיע על חיי יעקב, כולל משבר קשה בין הבנים המביא לגלות מצרים בסוף התהליך.

היסוד המתחדש כאן הוא האחריות של האדם על חייו. ייתכן והיו יכולות להיות דרכים רבות להוריד בסופו של דבר את ישראל למצרים, אולם הדרך הזו שבסוף כשהדבר קרה, נגרמה לא מעט בגלל המהלך של יעקב. אדם לא יכול לעשות מעשים ולא לצפות למשמעויות שייגרמו מהם.

עם כל זה שישנו מהלך כללי שהקב"ה מכווין את עולמו, עדיין ניתנת ביד האדם בחירה לפעול בכיוונים נכונים כדי להגיע לאותם יעדים, ואל לו לאדם לסמוך על הנס, ולקוות שהדברים יקרו מעצמם כאשר הוא אינו פועל בכיוון הנכון.

יהי רצון שנזכה לפעול בכיוונים הרצויים לפניו יתברך.

המשפחה - בסיס החוסן של המולדת

 המשפחה-בסיס החוסן של המולדת / לפרשת ויגש / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

הקלה גדולה ושמחה גדולה.

משפחת יעקב אבינו מגלה את האח האבוד לאחור שנים קשות מאד, ואווירה של רוגע שורה על המאזינים. שמחתם של יוסף והאחים הגיונית ומתקבלת. יש עוד מישהו ששמח. פרעה (בראשית מ"ה, ט"ז):

וְהַקֹּל נִשְׁמַע, בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר, בָּאוּ, אֲחֵי יוֹסֵף; וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו.  

השמועה על בוא אחי יוסף פושטת בארמון די מהר. לכאורה, בתור סיפור משפחתי, היה הדבר אמור להיות משמח ומלבב, אך לא מעבר לכך. התורה מוצאת לנכון לציין שהדבר טוב בעיני פרעה ועבדיו. מדוע? מה החשיבות שרואה פרעה בדבר?

מסביר רבינו, ר' משה כלפון הכהן (יד משה כט)

... יש לומר דפרעה־ גם ששמע שבאו אחי יוסף היה מצטער מצד שהיו חשודים כמרגלים, שאולי יהיה מזה לגלוג בלב אנשי מצרים, שעוד מהרהרים אולי באמת מרגלים ויש סכנה לישיבתם בארץ, הגם שמצד עצמו יודע שאין חשש. אך כשנשמע הקול, נשמע בקצרה "באו אחי יוסף” מבלי שנתפרסם שאותם החשודים נתבררו שהיו אחי יוסף, רק כאלו עתה באו מחדש. והוטב הדבר בעיני פרעה שהיה הקול באופן זה.

תשובה ראשונה קשורה לחשש אישי של פרעה: כשנפתחה החקירה על בוא מרגלים למצרים, עלול המידע לזלוג לעם ולערער את בטחונם. אולם כעת, שהאחים הגיעו ונתגלו כאחים, יצא קול על אותם זרים שהם אחי יוסף, וממילא ירד חשש הריגול.

ועוד יש לפרש "וייטב" חוזר על יוסף (=יוסף הוטב בעיני פרעה, ולא בוא אחיו) דבשמוע פרעה שבאו אחיו של יוסף, וכי הוא ממשפחה רמה ואינו עבד, הוסיף למצוא חן בעיניו. ויתיישב יותר לפי דברי חז”ל שהיה חק במצרים שלא להעמיד עבד למלוכה. ובזה שנתברר שלא היה עבד, הוטב בעיניו כי בזה לא עבר על החוק, לא הוא ולא עבדיו.

מינויו של יוסף - כנראה היה צריך חתימות מיוחדות, עקב חוק מצרי המונע שלטון של עבד. כל ימי מלכות יוסף, פרעה צריך לדחות עתירות בבג"ץ, נגד שלטון ה"עבד" שבא מהבור. אולם, עם בוא האחים נודע כי הוא ממשפחה רמה, ואין כאן ביטול של החוק

ועוד יש לפרש דהוטב בעיניו מה שבאו, כי על ידי זה מסתמא גם הם יתנו לב לנהל המדינה בכל צרכיה בהנהגה טובה, ויהיו לעזר ולהועיל ליוסף. או על ידי בוא משפחת יוסף, יהיה יוסף במצב שקט ובדעת שלמה ותהיה הנהלתו בתכלית השלימות, ולכן פרעה אמר ליוסף שיאמר לאחיו לתת להם כל טוב ארץ מצרים, כי הנאתו מהם מרובה וגדולה.

סיבה שלישית, אומר מוהרמ"ך, קשורה לאיכות ניהול המדינה. בוא האחים מצרף כמה מוצלחים מהמשפחה, והם יכולים לעזור לו בניהול. כמו כן, יוסף יכול לעבוד בראש הרבה יותר שקט. אחיו עימו. אביו בחיים.

ברוח גישה זו , חוזר מוהרמ"ך לפרשה הקודמת, וכותב יסוד סוציולוגי חשוב:

ואולי מטעם זה עצמו, ציוה פרעה ליוסף לשאת אשה ולפרות ולרבות, כי בזה יהיה דואג לטובת הארץ ותהיה אצלו כארץ מולדתו שדורש טובתה... וזכורני כי בספר רוח חיים  (תרגום ספר משאר לשונות בענינים רפואיים) כתב, כי לו ישמעו לקולו הממלכות, ראוי להם להכריח על הנישואין. כי בזה יהיו בטוחים בטובת המולדת מכל תושביה, שידרשו בכל האפשר טובתה, כדבר שהוא שלהם. אבל בלא זה, אין ביטחון כל כך, שאם נתקלקלה מדינה זו, הלא יש זולתה ע"ש.

ראינו בפרשה הקודמת כי פרעה דואג להשיא את יוסף (ואף הזכרנו זאת במאמר הקודם ברמז). כאן מובן כי דחיפה זו היא חלק מתפיסת עולם. אם יש משפחה, אם יש המשכיות, יש למדינה יותר חוסן. האב, האם, רוצים לראות את ילדיהם מצליחים בארצם, וממילא יעשו הכל להצלחת המדינה. לאדם הבודד, יש פחות מה להפסיד. המוטיבציה שלו לפעול דווקא במולדתו, עלולה להיות נמוכה יותר. מתוך כך מובן מדוע פרעה שמח: כעת המשפחה המורחבת כולה נמצאת כאן, ויש לצפות שכולם יירתמו להצלחת הממלכה.

בתקופה בה בעולם כולו, ילודה נחשבת למעמסה, ותרבויות מכלות את עצמן, עומד עם ישראל לנס, מעצים את חשיבות ההמשכיות, ומתוך כך מבסס את אחיזתו במולדתו. כנראה שהאינטואיציה הפנימית של עמנו האהוב, היא, שאנו כאן כדי להשאר, לחזק ולבסס את ארץ ישראל כחלק מתהליך של גאולה.

 

חיים בצל ההשגחה

חיים בצל ההשגחה / לפרשת ויחי / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

כאשר האחים מבקשים שיוסף ירחם עליהם, ולא יפגע בהם על מכירתו, הוא דוחה את חששם בטענה (בראשית פרק נ):

(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי:

המקובל הוא לקרוא את המשפט הזה, על בסיס ה' השאלה, ולפי זה יוסף אומר: וכי אני מחליף של הקב"ה?

לא ברורה כוונת יוסף: וכי מישהו טען שאתה אלוהים? הם יודעים שאתה משנה למלך, וככזה אתה ודאי יכול להעניש, וכפי שעשית בעצמך, עוד בשלב ההסתרה מול האחים! כנראה שיוסף מתכוון לומר משהו עמוק יותר, וכדברי מוהרמ"ך (יד משה מג):

... ואפשר לומר דהנה כל המתחדש על האדם רע או טוב, האדם החומרי לא יוכל להכיר תכליתו. ולפעמים מה שחושב האדם שהוא רע ימצא לבסוף שהיה כלו לטובה. ובהפך, מה שיחשוב האדם שהוא טוב - לפעמים ימצא לבסוף שהוא ב"מ לרעה. ולכן יוסף ניחם את אחיו שלא יחשבו שהוא נוטר להם איבה, כי הוא חומריי ואינו תחת אלהים לדעת תכלית הדבר, איזהו הטוב האמתי ואיזהו הרע האמיתי. ולכן כל המתרחש עליו אין מצטער ממנו כי אינו יודע תכליתו. ויהיה ביאור התחת בלשון תמיהא כמו שאמר הבמקום אלהים אני ? וכמו שהיה במציאות, שכל מה שעשו היה כלו לטובה, לעלות לגדולה ולכלכל את כל בית אביו וכל שאר העם;

יוסף מלמד אותנו דרך האחים יסוד באמונה: כעס בא מתוך פרשנות. אם אני מפרש מציאות כמשהו רע – אכעס, אתגונן ועוד. אם אפרשהו כמשהו טוב – אודה עליו. אני – אומר יוסף – איני אלהים בכדי לדעת מה ילד יום, ומה תהיה תוצאת מעשה. אמנם אז היה הדבר עבורי סבל גדול, אולם, כעת הוכח למפרע שהכל היה לטובה ולברכה, אם כן – למה שאכעס?

הקב"ה מגלגל את מהלכיו הטובים, גם דרך הדברים הכואבים, לא עלינו.

אולם מוהרמ"כ מסביר בפירוש השני, כי יוסף חי בתודעה רוחנית אחרת לגמרי ממה שהם חושבים:

ועוד יש לפרש גם כן על דרך הנזכר, שיוסף אמר לאחיו שאין אני נוטר לכם איבה כלל, מטעם כי אני מאמין שאני ,,תחת אלהים" והשגחתו עלי, וכל מה שיהיה הוא ממנו. ואם כן אתם לא עשיתם לי מאומה, רק האלהים ששם בלבבכם לעשות... כאן שנראה בחוש שהיה בזה סיבה אלהית להחיות עם רב, בלי ספק שה' הוא ששם בלבבם לעשות כן ואין עליהם אשמה.

לפי פירוש זה, האות ה' במילה "התחת" , אינה ה' השאלה כאמור לעיל, אלא אמירה יציבה: אני אכן כן תחת אלוהים, תחת כנפיו, רצונו, השגחתו. איני חי את חיי כאילו אני בעל הבית על הכל, אלא ישנו מי שמכוון אותי ומדריך את חיי. אם כן, אינכם, אחי, אלא שליחים של הקב"ה.

מסר זה מהדהד באוזנינו עם סיום ספר בראשית: עם ישראל מתחיל את דרכו רשמית בחשכת הגלות. נמצאים תחת שלטון מצרים. קשיים רבים ומזעזעים עוד נכונו לעם ישראל, בגלות זו ובגלויות אחרות. יוסף, שאומר להם "פקוד יפקוד", אתם עוד תעלו חזרה, אומר להם בינתיים לחפש ולהיות "תחת אלוהים", לחיות בתודעה שהעם מושגח, אל עבר ברכה גדולה, וישועות גדולות, להחיוות עם רב.

 

שיהיו הדברים לעילוי נשמת מורנו ורבינו, ר' כ'לפון משה הכהן בן תרכי זצוק"ל, שבשבוע של פרשת ויחי, י"ח טבת, חל יום פטירתו, ויהא מליץ יושר על עם ישראל וארץ ישראל, שכה אהב, דיבר והתפלל בעדם, ויתפלל על כולנו לגאולה שלמה.

 

מעדני מלך!

מעדני מלך! / לפרשת ויחי / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

המסורה עניינה שימוש אופן כתיבת התורה והנ"ך באופן אחיד לכלל ישראל. הדבר נעשה על ידי קודים מסויימים של כתיבה, שמסרו לנו כיצד יש לכתוב את התורה, בדגש על חסרות ויתרות, אותיות משונות, פרשיות פתוות וסתומות, ועוד ועוד. באמת, על ידי חכמים אלה, קרה דבר שאין לו אח וריע בכל עולם הספרות: טקסט ארוך ומורכב, שהשתמר ללא הבדלים בכל רחבי הגלובוס!

אגב דבריהם, המציינים על תופעות טקסטואליות, מוצגות גם השוואות בין פסוקים, הנראים במבנה זהה, כזה או אחר. השוואה זו הנמצאת בדבר ה', אינה סתם קישוט ספרותי, וחכמי ישראל נתנו משמעויות ורמזים לשימוש החוזר באופן מסויים.

החכם שמזוהה עם דבר זה בין הקדמונים, הוא ר' יעקב בן רבינו אשר זצ"ל, "בעל הטורים".

גם רבינו דורש – לעיתים - רמזים באופן דומה (מנחת כהן מט,כ):

מאשר שמנה לחמו, והוא ייתן מעדני מלך. ג' במסורה (שיש בפסוק 7 תיבות, ותיבת "והוא" באמצע): חד הכא (=אחד כאן), ואידך "ונדיב נדיבות יעץ, והוא על נדיבות יקום" (ישעיה לב,ח), ואידך "אלהים הבין דרכה, והוא ידע את מקומה" (איוב כח,כג).

זו דוגמה של דברי המסורה: מבנה פסוק דומה, בשלוש מקומות בתנ"ך.

רומז כאן הרב:

יש לפרש, במה שכתוב במדרש (קה"ר יא א) אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה. וגם נודע מדברי רז"ל, שהצדקה המעולה היא להחזיק ביד חבירו, שלא יתמוטט ולא יהיה נצרך לבריות. וגם נודע שהצדקה המעולה היא שתהיה בסתר, שהנותן לא ידע מי המקבל, והמקבל לא ידע מי הנותן.

הרב מעלה לפנינו, 3 מקורות בחז"ל המלמדים על דרך נתינת הצדקה המעולה:

א.      צדקה לעמלי תורה.

ב.      צדקה לפני שהאדם קורס כלכלית.

ג.       צדקה בסתר

הדבר רמוז בשלושת פסוקים אלה! כך מבאר הרב:

וזהו שאמר "מאשר שמנה לחמו, והוא יתן מעדני מלך" – מאן מלכי? רבנן (על פי הגמ' בגיטין, סב) דהיינו שתהיה הצדקה עם עמלי תורה.

הפסוק של ברכת אשר, מלמדת שהצדקה המעולה היא למכונים "מלכים", הם החכמים.

וכנגד ההחזקה ביד חבירו שלא יתמוטט, אמר "ונדיב נדיבות יעץ" מלבד שמחזיק בידו בכסף מלא, אלא גם שגם נותן לו עצות להנצל מהתמוטטות, ואז "והוא" – המקבל – "על נדיבות יקום", יעמוד על עמדו ולא יתמוטט.

הפסוק מישעיה מלמד על מהות הנדבה הטובה, שיש בה גם עצה (במשמעות של דרך מילוט, כיוון ישועה) כיצד לעמוד על הרגליים, וזה מה שמחזיק את החכם מליפול לגמרי ח"ו.

וכנגד הצדקה שתהיה בסתר אמר "אלקים הבין דרכה", מי הוא הנותן, "והוא ידע את מקומה", מי הוא המקבל, שהקב"ה הוא דווקא היודע זה, אבל המקבל אינו יודע מי הוא הנותן, והנותן אינו יודע מי הוא המקבל.

מתן בסתר מונע בושה לשני הצדדים. יסוד זה רמוז בפסוק באיוב. הקב"ה בעצמו הוא היחיד היודע מאין ולאין נדדה הצדקה, וסייעה לאותו חכם.

שה' יזכה אותנו להיות מן הנותנים ומחזקים את לומדי התורה ומלמדיה, מתוך כבוד והערכה.

יוסף חי, או בחיים?

 יוסף חי, או בחיים? / לפרשת ויגש / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל 

האחים החוזרים ממצרים מבשרים לאביהם את הבשורה המפתיעה והמשמחת ביותר: יוסף בחיים! תגובתו (מה, כו):

 וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר, עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי-הוּא מֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם.

 ‏למה הוא לא האמין? וכי יעלה בדעתו שבניו צוחקים עליו בנקודה כה רגישה? ובלשונו של רבינו (מנחת כהן):

דיש לדקדק דלמה ליה למימר (למה לו לומר)  "עוד יוסף חי" הלא באומרם אליו שהוא המושל בכל ארץ מצרים מובן מאליו כי עודנו חי! ועוד יש לדקדק, למה באמת יעקב אבינו ע"ה לא האמין להם? דאיך יעלה על הדעת שידברו אליו שקר גדול כזה, שאין בו שום שורש אמת?? ...ועוד מה להם לשבטים לשקר בזה??

למה האחים חוזרים על דבריהם לגבי חיי יוסף, שהרי אם הוא מלך, הוא מן הסתם בחיים! 

מדקדוקים אלה, מחדש הרב שהמסר של האחים-אחר:

עד יוסף חי וגו'. ירצה (=כוונתו לומר) עודנו בצדקותו! 

יש בדברי האחים שתי בשורות, ולא רק אחת כפי שהיה נראה בתחילה:

א. יוסף שומר על צידקותו למרות שנות הריחוק הרבות מהבית.

ב. הוא מושל בכל ארץ מצרים.

ברור שאם האחים אמרו שיוסף חי פיזית-הם לא יתעתעו באביהם הכואב. בזה יעקב אכן מאמין.

לגבי מצבו הרוחני של יוסף, יעקב מפקפק:

דהנה נודע, שעל פי הטבע, גם בהיות האדם צדיק תמים ועובד ה' באמונה, לפעמים יטה מדרכו הטוב לדרך רעה משני פנים, א) מחמת העושר והגדולה שנתחדשו לו אח"כ... ב) מתערובתו עם אנשים רעים, כי לאט לאט יקנה דעותיהם הנפסדות והוא לא ידע וכעבור איזה ימים ידמה להם במעשיהם הרעים. 

גם צדיק נתון בסיכון רוחני בשני נסיונות: העושר המופלג, והחברה הרעה. את שתי הסיבות האלה שללו האחים:

ועל כן באו השבטים להגיד ליעקב אבינו ע"ה גודל צדקת יוסף הצדיק ע"ה, שניכר שלימותו מתוך ההתנגדות, וזהו שאמרו "עוד יוסף חי" שעודנו בצדקותו כשעה שיצא מאתך, עם כי הוא "המושל" שהוא בעושר וגדולה. ועוד "בכל ארץ מצרים" ארץ מלאה גלולים שטופי זמה,... עם כל זה עודנו חי וצדיק כמו שהיה...

הוא חי=צדיק (הרב רומז על פי הסוד), למרות שהוא שולט בכל ארץ מצרים. עכשו מובן יותר חששו של יעקב אבינו:

 אבל יעקב אבינו בשמעו דבר נפלא כזה לא האמין להם, וסבר כי מה שאמרו לו שעודנו בצדקותו הוא כדי להפיס דעתו שלא יצטער אבל באמת אולי נחסר דבר מה מצדקותו מחמת ב' הסיבות הנזכרות.

 ‏חוסר אמונו של יעקב אבינו, הוא על המצב הרוחני של בנו: האמנם שמר על עצמו בתומתו ובצידקותו? או שמא האחים אומרים לי זאת כדי להרגיעני? ומסיבה זו, הוא מחליט לפוגשו, כדי לתהות על מצבו האמיתי.

 ‏נלמד מפה גם אנחנו שדאגה אמיתית לשלומו של ילדנו, כוללת את מצבו הרוחני, לא פחות ממצבו החומרי, ומתוך כך לחשוב כיצד לכוונו בדרך הישר והטוב.

 ‏שבת שלום, רועי